ברוכה הבאה!
חיכיתי בדיוק לך:)

שמי נחמי ואני צלמת ילדים ומשפחות.
זה החלק בו אני אמורה לספר שנולדתי עם מצלמה ביד,
שבכל תמונה משפחתית תמיד הייתי אחראית על הזווית המושלמת
או לפחות שחיינו יחד באידיליה מאז ומעולם.
פוטוגני, נכון?
אבל...
זה לא הסיפור שלי.
לא נולדתי עם מצלמה ביד, לא גדלנו יחד, כמה מפתיע.

יונתן הקטן רץ בבוקר אל הים

יונתן הקטן

רץ בבוקר אל הים

הוא בנה מחול ארמון

ונהנה המון

התרטב מהגלים

חייך חיוך ללא מילים

וכשהארמון נמחק

הוא רק צחק צחק

יונתן השובב

גלידה ורודה כל כך אהב

מלא סוכר

חיוך מוכר

וילד מאושר

רוץ יונתן

רוץ ודהר

רוץ עם הסוס

ילד קטן

חייך וצחק יומם וליל

פרש אתה ובן חיל

סלינו על אופנינו

ראשינו תלתלים

מקצות הארץ באנו

הבאנו ענבים

יונתן החייכן גם הוא איתנו

וצחוקו מלווה בשיר וצליל

פנו דרך לנו

ענבים איתנו

הך הך הך בתוף

חלל בחליל

Come have fun with Tip Top

רצינו לראות משהו אחר בעיניים
לא עוד קטלוג שגרתי.
לא עוד "תעמדי פה", "תחייכי לשם", "תסתכל למצלמה".

רצינו להרגיש. לרגע לעצור. ולדמיין.

לתפוס את הילדות כמו שהיא שובבה, דינאמית, חיה ונושמת.
כשצילמתי את ההפקה הזו לחנות בגדי ילדים הבנתי מהר מאוד שזה לא הולך להיות פשוט.
לא הסתפקנו בתמונות של בגדים.
רצינו לספר סיפור.
הייתי צריכה להפוך לצלמת, במאית, ולפעמים גם שחקנית משנה כדי להוציא מהילדים רגעים טבעיים,

אמיתיים, לא מבוימים.
ילדים לא "מצטלמים". הם חיים את הרגע.
הם רצים, קופצים, צוחקים, ממציאים משחקים.
ואם נכנסים לעולם שלהם – התמונות נפתחות כמו חלון לדמיון

ומה עושים עם תמונה שאין בה "כלום"?
כאן נכנסה לתמונה ברכי פוזנר המוכשרת מסטודיו בי

ברכי פוזנר אמנית של איור ודמיון, שהצליחה להפיח חיים בתמונות ולחבר להן סיפור מהאגדות.
היא לקחה כל פריים, כל מבט חולף, כל תנועה חצי גמורה
והוסיפה לו צבע, קו, רעיון.
בלון ביד, עפיפון בשמיים ים שוצף וגלים
פתאום כל תמונה הפכה ליצירה מלאה בפנטזיה.

בסופו של דבר, הילדים היו השחקנים הכי טובים על הסט.
לא בגלל שהם למדו פוזות אלא בגלל שהם פשוט היו הם.
ואנחנו היינו שם כדי להקשיב, לתפוס, ולתת לדמיון להמריא.

צַיְּרוּ לָכֶם בַּיִת

צַיְּרוּ לָכֶם בַּיִת, יְלָדִים         
מָקוֹם חַמִּים
בּוֹ תּוּכְלוּ
לִפְשֹׁט מְעִיל
וּבֹץ
לְהִתְנַקּוֹת
לִצְחֹק
לִבְהוֹת
לִהְיוֹת.

צַיְּרוּ לָכֶם דֶּלֶת, יְלָדִים
שֶׁתִּסְתּוֹבֵב עַל צִירָהּ
בְּאַהֲבָה וּבִטָּחוֹן
בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
דֶּלֶת
שֶׁתִּפָּתַח
תָּמִיד
לַלֵּב
וּלְאָן שֶׁרַק תִּרְצוּ.

צַיְּרוּ לָכֶם חַלּוֹן, יְלָדִים
עִם נוֹף שֶׁל חוֹף מִבְטָחִים
אֲדָמָה וּפְרָחִים
וְסִירָה
שֶׁתַּבְטִיחַ
שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב
וּלְהַגִּיעַ
הֲכִי רָחוֹק
שֶׁאֶפְשָׁר.

צַיְּרוּ לָכֶם גַּג אָדֹם
אֲרֻבָּה
שְׁבִיל שֶׁיְּסַמֵּן אֶת הַדֶּרֶךְ
צַיְּרוּ שֶׁמֶשׁ,
עַנְנֵי נוֹצָה
עֵץ
פֶּרַח
גִּבְעוֹל
פַּרְפַּר

צַיְּרוּ לָכֶם בַּיִת פָּשׁוּט, יְלָדִים
שֶׁיִּהְיֶה שֶׁלָּכֶם
וְאַתֶּם שֶׁלּוֹ
תָּמִיד.

תמונות בבית תופסות את הקסם של הרגעים הקטנים. הילדים מציצים בספר, מתכרבלים בפינה שלהם, משתוללים בין המשחקים.

מוסיפים גלידה וסוכריות, קצת מים ובועות באמבטיה והתמונות מספרות סיפור של ילדות מתוקה שתמיד כיף להיזכר בה.

דובדבנים שעשו לי בית ספר

מהרגע
הראשון הצמד הזה כבש אותי
אבל אני כנראה עניינתי
אותם קצת פחות…
אם חשבתי שאני יודעת
לצלם, הם נתנו לי לחשוב על זה שוב

כשאחד החליט שלהצטלם זה
דווקא נחמד
ואולי אני והמצלמה שוות בדיקה מחדש
השני בחר להידבק לאמא בלי
לזוז

ככה פחות או יותר הם
התחלפו לאורך כל הצילומים

אני לא אחת שמתייאשת או נחלשת
גם כשאני כבר מותשת (החרוזים לא רעים, נכון?:)
אז בשלב מסוים שנסנו מותנים, גלגלנו עיניים,
אחת ושתיים,
ו…
הרמנו דרמה קורעת לב ומצחיקה עד דמעות.
הילדים עמדו מהופנטים מהמחזה הנדיר…
ניצלתי את שניות החסד,
התוצאה לפניכם.