קיץ בטעם מסטיק בזוקה

אם הייתם אומרים לי שאמצא את עצמי מצלמת שלוש ילדות מתוקות
 ליד רכב ורוד מבריק, כזה שנראה כאילו עצר באמצע שנות ה־70
 הייתי צוחקת ואומרת "זה נשמע כמו חלום ורוד".
אבל זה בדיוק מה שקרה.

הילדות הגיעו עם תסרוקות קארה קצרות,
שהזכירו לי את התמונות מהאלבום של אמא שלי גזירה ישרה, פוני, והבעה שובבה בעיניים.

כשהן ראו את הרכב הן קפצו מרוב התלהבות. אחת שאלה אם הוא נוסע על מסטיקים, השנייה ניסתה לפתוח את הרדיו, והשלישית רק רצתה לשבת עם רגליים על הדלת, כמו בקליפים של פעם.
השמלות שלהן התנדנדו ברוח,
החיוכים היו גדולים מדי בכוונה,
והאווירה כולה הייתה כמו עטיפת בזוקה: ורודה, מצחיקה, וכזו שמתפוצצת לך בלב.

אחרי כל הצחוקים והרעש, עברנו לצלם במקום הכי שקט שאפשר
מעבר לפינה, בין עצים ואור מנוקד של שקיעה,
העברתי את הבנות לסט שני
הפעם, כולו רוך, שלווה, ותחושת יער מהאגדות.

הילדות לבשו שמלות בהירות, פשוטות ויפות כמו פעם.
ופתאום… ארנבת!
לא, לא דמיונית אמיתית.
אחת מהן לקחה אותה בזהירות, והשאר רק ליטפו ולחשו לה סודות.
באותו רגע השיער, השמלות, הטבע, הכל התחבר.
כאילו צילמתי סצנה מסרט ישן, שבו יש רק ילדות וטבע וחלומות.